פה ושם

פתאום כשהמצלמה תלויה על צווארי הכל נראה חי יותר. אני מרגישה את האדמה מתחת לרגלי. מבינה שלפניכן היא לא הייתה שם. העיניים שלי חוזרות להיות העיניים של פעם. מחפשות. אלו שהיו איתי גם בלי המצלמה. האוזניות באוזניים אוטמות אותי מהחוץ, מרכזות את הראיה שלי למצלמה. העצים חוזרים להיות ירוקים כמו פעם, ולשמיים יש את התכלת המיוחד הזה והקסם נמצא פה לידי, ברחובות. להסתכל ולא לגעת. החיבור שלי עם החוץ קרוב מאי פעם.

אני כאן ועכשיו.

פתאום כשאני לוקחת את העיפרון לידי, המוזיקה מתנגנת ברקע אבל אני כבר לא כאן. אני שומעת אותה במעומעם, כדרך זכוכית. אין דאגות, אין חששות, יש רק אותי, העיפרון והפחם, מחסום הדף הלבן. הפחד שלי והריגוש שלי. המחשבה של איך אני הופכת את העין הזאת לרואה, את השפתיים האלה לרכות, את הזיפים לדוקרים. מתרחקת ומתקרבת כחלק מהריקוד המתמשך הזה בדרך לשלמות שלא תגיע. לשלמות דרך העיניים שלי. הגוף יציב בעוד הזמן נוזלי זורם מסביבי. חוויה חוץ גופית.

אני שם. לבד. אבל אף פעם לא בודדה.

תגובה אחת בנושא “פה ושם

  1. אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת. אני חושב שבאומנות וביצירתיות יש איזשהו פילטר, שמאפשר לנו לפעמים לגעת במקומות הכי רגישים שלנו בלי להתפרק. זה מתחיל להסתבך, כמובן, ככל שאנחנו מעוניינים יותר בהכרה של הזולת באומנות שלנו, כי אז אנחנו הופכים לפגיעים מאוד – יש לזה דוגמאות אפילו בפוסטים שלך כאן.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s