POV

היא לא כל כך מבינה אותי כשאני אומרת לה שיש בים משהו שמרגיע אותי. השתיקה הזאת. היא לא מבינה למה אני יכולה להיות שם שעות. אנחנו מסתכלות על אותו דבר ורואות שונה. היא מסתכלת עליו בצורה מינית ואני מסתכלת על הידיים המרובעות והמותניים הצרות והקונטרסט ההרמוני בינן לבין הכתפיים הרחבות. שיערות הזהב השרופות. הידיים שלי מעקצצות. רוצות עיפרון. היא חושבת שהוא חתיך ואני חושבת שהוא יפה. שהטבע ברא משהו יפה שצריך להעריך, כמו הים הבלטי שקו האופק בקושי מפריד בין המים לשמיים. העובדה שכל יום השקיעה והזריחה שונות מאתמול וממחר. האף שטיפה מעוקל אבל עושה את ההבדל. דוד של מיכלאנג'לו. הצעקה המצמררת של מונק. שיר של יהודה עמיחי. הכלב שקורא לבעליו ורץ אחריו למים. השיחות הקטנות והחושפניות שפתאום קורות. הצחוק והחיוך. היופי ברגע הזה שלא יחזור.

4 תגובות בנושא “POV

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s