פה ושם

פתאום כשהמצלמה תלויה על צווארי הכל נראה חי יותר. אני מרגישה את האדמה מתחת לרגלי. מבינה שלפניכן היא לא הייתה שם. העיניים שלי חוזרות להיות העיניים של פעם. מחפשות. אלו שהיו איתי גם בלי המצלמה. האוזניות באוזניים אוטמות אותי מהחוץ, מרכזות את הראיה שלי למצלמה. העצים חוזרים להיות ירוקים כמו פעם, ולשמיים יש את התכלת המיוחד הזה והקסם נמצא פה לידי, ברחובות. להסתכל ולא לגעת. החיבור שלי עם החוץ קרוב מאי פעם.

אני כאן ועכשיו.

פתאום כשאני לוקחת את העיפרון לידי, המוזיקה מתנגנת ברקע אבל אני כבר לא כאן. אני שומעת אותה במעומעם, כדרך זכוכית. אין דאגות, אין חששות, יש רק אותי, העיפרון והפחם, מחסום הדף הלבן. הפחד שלי והריגוש שלי. המחשבה של איך אני הופכת את העין הזאת לרואה, את השפתיים האלה לרכות, את הזיפים לדוקרים. מתרחקת ומתקרבת כחלק מהריקוד המתמשך הזה בדרך לשלמות שלא תגיע. לשלמות דרך העיניים שלי. הגוף יציב בעוד הזמן נוזלי זורם מסביבי. חוויה חוץ גופית.

אני שם. לבד. אבל אף פעם לא בודדה.

POV

היא לא כל כך מבינה אותי כשאני אומרת לה שיש בים משהו שמרגיע אותי. השתיקה הזאת. היא לא מבינה למה אני יכולה להיות שם שעות. אנחנו מסתכלות על אותו דבר ורואות שונה. היא מסתכלת עליו בצורה מינית ואני מסתכלת על הידיים המרובעות והמותניים הצרות והקונטרסט ההרמוני בינן לבין הכתפיים הרחבות. שיערות הזהב השרופות. הידיים שלי מעקצצות. רוצות עיפרון. היא חושבת שהוא חתיך ואני חושבת שהוא יפה. שהטבע ברא משהו יפה שצריך להעריך, כמו הים הבלטי שקו האופק בקושי מפריד בין המים לשמיים. העובדה שכל יום השקיעה והזריחה שונות מאתמול וממחר. האף שטיפה מעוקל אבל עושה את ההבדל. דוד של מיכלאנג'לו. הצעקה המצמררת של מונק. שיר של יהודה עמיחי. הכלב שקורא לבעליו ורץ אחריו למים. השיחות הקטנות והחושפניות שפתאום קורות. הצחוק והחיוך. היופי ברגע הזה שלא יחזור.

עצוב

אתה כאן איתי יותר בחלומות מאשר במציאות. הריח שלך עוד באף שלי. הרגליים שלי זוכרות איך להקיף אותך. השפתיים שלי

התודעה שלי יודעת משהו שאני לא. או שאני לא רוצה לדעת.

פתאום זה הסוף. החלטת בשבילי, אחרי שאני החלטתי בשביל שנינו. גם לך מגיע.

אתה כואב לי.

שישי-בית קפה

זה היום הכי כיף בשבוע. זה היום שלי שבו אף אחד לא נוגע. הוא היה ציפייה של אחרי שבועיים בצבא, ציפייה כזאת שיכלתי להרגיש את הטעם של האמריקנו על הלשון כבר ביום שלישי. הוא היה געגוע כואב לבית. התגעגעתי אליו כשהייתי בחופי אורוגוואי, בשוק בהלסינקי ובפיורדים בנורווגיה, כי ל"שישי-של-אמריקנו-קר-חלב-בצד-עם-סודוקו" אין תחליף. פשוט אין.

לקום בבוקר מאוחר אבל לא יותר מדי. לתפוס אוטובוס. הרגשה של מיני זכיה בלוטו כשמגלה שנשארו עיתונים בתחנה, כאלה שהשאיר מחלק העיתונים כשלקח אוטובוס הביתה. מגיעה לבית קפה על השדרה. אמריקנו קר חלב בצד במחיר מופקע אבל מרשה לעצמי כי זה השישי שלי בכל מצב. ההתרגשות מבעבעת כשמצאתי מקום טוב. פותחת את העיתון ויש את הריח הזה ששום ווינט לא יחליף. רד הוט צ'ילי פפרז באוזן אחת, שברי שיחות של אנשים מסביב בשניה. אופניים. קפה שנשרף. עשן סיגריה. מתחילה עם הסודוקו הקשה ונזכרת בך, בימי שישי שלנו בצבא. ראית אותי פותרת סודוקו מעיתון שאמא הביאה לי מהיציאה הקודמת. ביקשת שאלמד אותך. קצת התביישת אבל ידעת שאני יודעת את הסופשים שלך. מוצפים בעבודה. לא היה זמן לסודוקו, רק בסגירה. היה לי עצוב שאתה מחכה לצבא כדי לנוח. שרק אני יודעת. הפכנו לנוהל. 10 בבוקר במשרד. אני מביאה את העיתון. אתה מביא את הקפה והכריות ואני מספקת את החלב. לפעמים היית מתקמבן ומשיג שוקו ודנונה אפרסק מנגד המטבח. הראתי לך את הקוביות והטורים והשורות. הרסת כמה בדרך, טעויות שנכתבות בעט ורואים אותן רק בסוף אחרי ששברנו את הראש. אבל זה היה שלנו. מאז התרחקנו, והתקרבנו, והתרחקנו שוב. היה לי קשה. התייאשת. עזבתי. דיברנו. הפסקנו. פתחת עסק. טסתי לחו"ל. סגרת את העסק. חזרתי. כבר לא היינו.

מעניין אם היום אתה מתחיל בסודוקו הקשה. אם אתה נזכר בי.

שדים

אתה נמצא תמיד בפינה חשוכה בראש שלי וכשפתאום אתה משתלט על הכל אני מפעילה את תוכנית הכיבוי. כיבוי הגעגוע. אני מתחילה מהקל לקשה כשאני מונה את הסיבות למה אף פעם לא התאמנו. אני מזכירה לעצמי שאתה לא הטעם שלי, שאתה מעט ילדותי, שקשה לך לסמוך ולהיפתח. הילדות השאירה עליך חותם שחור וגדול מדי. אתה קנאי. שנאת אנשים שמגיעים ממקום של כוח וכסף כי כל מה שהרווחת נלחמת בעבורו. שנאת מאיפה באת ושנאת איפה אתה נמצא. אני נזכרת בכמה שהיית אוהב לגרום לי להרגיש לא בנוח, לשחק איתי, לראות איך אני מגיבה. שהיית תמיד בשליטה. שנאת את מצבי הרוח שלי. הכרחת אותי לחייך. מבט אחד וקראת אותי בלי מילים. מניפולטיבי. אהבת למשוך אותי לשפת הצוק בנגיעות קלות, תמימות. בחיוכים נדירים. בחיבוקים חזקים, כואבים, אחרונים. רצית לראות אם אפול אליך. בסוף, כשעדיין נותרו בי ספקות, הייתי מזכירה לעצמי את מכת המחץ – אין לך שאיפות לעתיד. אינטליגנציה רגשית ושכלית שנעולות מאחורי סורג ובריח. פוטנציאל לא ממומש ולא מוערך. אתה כלוא בעצמך. ד"ר ג'ייקל שנשלט על ידי מיסטר הייד.

יש לך חברה.

אתה אוהב אותה.

אני שמחה בשבילך.

תרגול

מרגיש לי שכשמתבגרים הכל נהיה יותר מורכב. כל החלטה נראית גורלית ומורכבת. כל צעד מרגיש שישפיע לאורך שנים. הראש עובד שעות נוספות כשהלב יצא לשבתון. לפני כמה שנים זה היה הפוך, וכמה אני מתגעגעת להרגשה של כאן ועכשיו, שאני חיה את הרגע הזה עד תום. אבל עצם המחשבה הזאת, הגעגוע לעבר שלא מרפה, לעצמי שלפני שהחיים האמיתיים דפקו לה בדלת, מצביע על כך שאני כבר לא חיה אותו. פתאום הדברים הקטנים נדחקו לצדדים, כשבמרכז החדר עומד בלוק של חששות ומחשבות טורדניות. על עתיד שלא ברור, על מי אני ומה אני ומה יהיה איתי, ומה יקרה אם אטעה, מה אם אני עושה את הכל לא נכון. מה אם אני בכלל לא רוצה את מה שאני חושבת שאני רוצה. ואז הביקורת העצמית לא מרפה – את חלשה, את לא תצליחי, את לא משלהם, את מקשה, את מכבידה, את לא מספיקה. אז אני מקטלגת את המחשבות, טועמת את הקפה של בוקר ומתרכזת בו. בכוס שאני אוהבת, עם הידית המרובעת. בלגימות, בטעם הרגיל של בוקר ושגרה וזיכרון של ריח עשן סיגריה שרק נדלקה. אני מנסה להרגיש מתחתי את האדמה כשאני מתחילה לרחף בתוך עצמי. להריח ריח של סבון ובושם שגורם לי לדמיין שאני שוב בנורווגיה. איתו. לשמוע את הציפורים שבחוץ וחלון שנדפק במשקוף מהרוח. לגעת בכוס שביד שלי, להחזיק אותה חזק. לראות שהשמיים כחולים והעצים ירוקים כמו תמיד, רק העיניים שלי קצת השתנו וזה בסדר. זה בסדר. זה בסדר.

כשראיתי אותך אז בים אמרתי לעצמי שזהו, מישהו סידר את הכוכבים בשבילי. לא ראיתי את התרגיל האכזרי. חשבתי לעצמי עומד מולי משהו נדיר. אז נאחזתי או לפחות ניסיתי. אבל אתה חול ורוח ומים, החלקת לי מבין האצבעות עוד לפני שיכלתי להרגיש אותך. להירטב, להישרף, לעוף. היית קצת עם הבטחה ליותר, או שאני לא קראתי נכון את ההוראות. אולי אין כזה דבר כוכבים ומישהו שם אכזר או שהוא לא שם כלל. אמרתי לעצמי לא נורא, הכוכבים יסתדרו שוב כמו אז. כי זה חייב להיות. כי אולי מגיע לי אותך. משהו נדיר. אולי אני אהיה מבוגרת יותר וילדותית מעט. אולי אני אשתפשף מספיק כמו שרצית, והחיים יראו לי שכדאי להיות אופטימית והחיוך יהיה שם מעצמו. אולי אתה תהיה מבוגר בעוד כמה שנים אבל לי זה לא ישנה. עם אותן עיניים שחודרות אותי אבל לא חותכות. עם טיפה יותר קמטים בצד העיניים שמסגירים חיוכים רבים יותר מפעם. אולי הפינות שלך יתעגלו עם הזמן והפחד להישען כבר לא יהיה. אולי אני אהיה הסיבה. אולי אולי אולי. אבל היא לקחה לי את האולי לקחו לי את אם לקחו לי את אולי פעם. לקחו לי את היכולת לחלום על זה. לרצות את זה. אין לי זכות יותר. אתה לא שלי לחלום.