לאן נעלמת?

שוב אני מול הדף הלבן, הפעם של הבלוג ולא של מחברת הרישום. והפחד אותו פחד, מכישלון, מחוסר שלמות שלא קיימת. ואן גוך צדק כשאמר שזה מחסום שצריך לעבור. תחושת הכישלון רודפת אותי גם מחוצה לו ופתאום אני מתחילה לפקפק בעצמי. יכלתי לשמוע את ה'פאק' הזה כמו סדק שנוצר כתוצאה ממזיגת מים רותחים לכוס שמתאימה רק לקרים. הרגע הזה שהרגשתי שאני לא מכירה את עצמי יותר. שאולי כל מה שחשבתי על עצמי לא נכון ובעצם אני לא מתאימה למה שאני דורשת מעצמי, שאין לי את הכוחות הנפשיים. ופתאום החלום מיטשטש וסימני השאלה הופכים לכל כך בולטים ושחורים שאין לראות מעבר. שאולי אני לא באמת רוצה את זה. אבל זה כל מה שתמיד רציתי. שום דבר כבר לא נראה ירוק כל כך כמו אז, והשמיים לא מרתקים אותי כמו פעם, והמוסיקה של הים כבר לא משקיטה אותי, את קולות החרדה. ואני רוצה לחזור לאני שלפני, לזאת שמסתכלת אליי מהאי בברזיל עם חיוך בעיניים בהירות, נטולות עננים. שטרפה את העולם עם מצלמה ומפה, שהתרגשה מהדברים הקטנים שעבורה היו גדולים. שעשו את ההבדל וצבעו את הכל בצבעים. שהייתה בטוחה בעצמה. איפה היא? איפה אני?

אין מקום אחר

אולי הייתי צריכה להסתיים אז. אולי פירוק ישרא-בלוג היה צריך להיות מן סימן שאמר לי שהגיע הזמן לסגור את הפרק ההוא, ולהשאיר אותו בצד. אך אני עדיין מרגישה שהסיפור לא הושלם. שיש לי עוד מה להגיד. לא הצלחתי להעלות את גיבוי הבלוג שלי לכאן, וכנראה כל מילותי נשאבו לתהום הנשייה מסיבה מסוימת, אך כאן יש לי הזדמנות לכתוב את עצמי מחדש, ליצור את עצמי מחדש ואולי זה אכן הזמן לעשות זאת.

לכל מכרי, זאת L00, ולכל החדשים..

נעים להכיר.