קטגוריה: כללי

הבלתי נגישים

היא אמרה לי שאני נמשכת לבלתי נגישים ופתאום כל החלקים נפלו למקומם. מצד אחד היא שמה את האצבע על בעיה, מה שאומר שיש פתרון. מצד שני פחדתי. פחדתי שכל החיים הבחירות שלי היו שגויות, והן שהביאו אותי למקום בו אני נמצאת. ואז חשבתי עליו. על העיניים הירוקות שחשבתי ששייכות רק לחתולים עד שפגשתי בו. רק שעכשיו הטייטל של "בלתי נגיש" הופיע מעליו בצבעי נאון זוהרים. אבל תמיד ידעתי להוריד את הרגל מהגז וללחוץ על ברקס שניה לפני שאני נכנסת לנקודה הזאת שאחריה אפגוש את הקיר. שמרתי על עצמי מבלי לדעת את הבעיה, רק בידיעה שיש בור לפני שאני לא אצליח לצאת ממנו אם רק אתן לעצמי להתמסר. ולרגע זה מרגיש כל מה שאני צריכה. וזה קל לא להילחם פתאום בחיים. ופשוט לתת למישהו אחר לגרום לי להרגיש פחות לבד בעולם מבלי לחשוב על אחר כך. שהוא יהרוס אותי לאט ויהפוך אותי למה שאני לא רוצה, אלא למה שהוא רוצה שאהיה. וזה קל פתאום לא לרדוף אחרי הישגים ועצמאות והוכחות. פשוט לתת למישהו להוריד אותי מהמסלול ולא לחשוב על הכל כל הזמן. ולשקוע בו. בעיניים האלה והשיער שמשנה צבעים, והחיוך שאף פעם לא לגמרי מלא, משאיר לי את האתגר לגרום לו להיות כזה. אבל אז אני נזכרת בי.

חלל

כשסידרת את המשחקים על השולחן בסדר העקום שלך, וחיבקת אותה קרוב הבנתי כמה אתה נדיר. וכמה אתה חסר בחיים שלי. ידעתי פתאום לקרוא לחוסר בשמו. הבנתי שהכתף שלך חסרה לי, שהחיבוק הזה זר לי. כמו כל הזרים מסביבי. הבנתי שאין לי רחוק מוכר וכאן לרוץ איתו למרחקים ארוכים. כולם מסביבי לוויינים בעולם מחוסר כוח כבידה. ואני נודדת כי אין אותך למשוך אותי בחזרה.

–

אנחנו יושבים על יין אדום שאני אוהבת ואני אומרת לך שיש אנשים שצריכים לאחוז בהם חזק. צריך לזהות אותם, את הזוהר הבלתי נראה שלהם, ולא לעזוב כי החיים אחריהם כבר לא יהיו אותו דבר. אנחנו לא נהיה אותו דבר

06:23

שומע עמית? זה אף פעם לא קרה לי.
איך אתה מסביר את זה שאני שומעת אותך מבלי לדעת איך אתה נשמע באמת? שאני מרגישה אותך מבלי לדעת את המגע שלך? שאתה כאן אבל אני לא רואה אותך. בראש שלי מופיעה אותה תמונה, אותן עיניים שננעצו בי, אבל לא באמת. איך אתה מסביר את זה שקראתי לך לבוא מתוך גוונים של אפור והופעת? למה הקשבת לי?
באותו רגע, כמו שאמרתי לאמא, שבית אותי. מסביב אני רואה שעוד נופלים בקסם הזה שלך, שנשאר כאן גם כשהלכת. גורם לנו, אנשים שלא הכירו אותך, ללכת אחריך. ולתהות. אני תוהה הרבה עמית. אני תוהה לעצמי על איך גוון הקול שלך היה נשמע אחרי השאיפה הראשונה מסיגריה, ואם יכלתי, אחרי האפור, לצייר את העיניים שלך בכל הגוונים של כחול אחרי מבט אחד לתוכן. אחד אמיתי. אני תוהה לעצמי אם היינו מתחברים. אתה עם מאיר, השקיעות והזריחות, המבט החולמני והשאיפות ליותר. תמיד יותר. ואני עם עמיחי ו-וואן גוך, הסחלבים והצלקות השקופות. והים. הים של שנינו. אני תוהה איך זה יכול להיות שאתה קטן ממני עכשיו, כשאז היית הגדול מביננו, גדול בהרבה – הבן של אסנת, זה שנלחם במלחמה כשאני עוד לא סיימתי תיכון. איך אתה מסביר את זה, עמית, שלפני שנתיים הגענו לאותו גיל? איך אתה מסביר עולם בו אנשים מבוגרים הופכים לצעירים?
עמית, אתה כאן איתי. אני שומעת אותך. אני רואה אותך בפרפרים, בשירים, באמא, בציורים. נתת לי מתנה. השארת בי חלק ממך. באותו רגע, כשהרמתי את המבט מהנייר והסתכלת אליי, הבנתי שמשהו פה אחר. שאתה פה כדי להישאר. ומאז, עמית, אתה מושך אותי אליך כמו במגנט. בכוח בלתי נראה. משיכה שאין לה תיאור במילים. היא הגיעה דרך ציור, בדיוק במקום שמילים נגמרות.

נותר רק להרגיש.

פה ושם

פתאום כשהמצלמה תלויה על צווארי הכל נראה חי יותר. אני מרגישה את האדמה מתחת לרגלי. מבינה שלפניכן היא לא הייתה שם. העיניים שלי חוזרות להיות העיניים של פעם. מחפשות. אלו שהיו איתי גם בלי המצלמה. האוזניות באוזניים אוטמות אותי מהחוץ, מרכזות את הראיה שלי למצלמה. העצים חוזרים להיות ירוקים כמו פעם, ולשמיים יש את התכלת המיוחד הזה והקסם נמצא פה לידי, ברחובות. להסתכל ולא לגעת. החיבור שלי עם החוץ קרוב מאי פעם.

אני כאן ועכשיו.

–

פתאום כשאני לוקחת את העיפרון לידי, המוזיקה מתנגנת ברקע אבל אני כבר לא כאן. אני שומעת אותה במעומעם, כדרך זכוכית. אין דאגות, אין חששות, יש רק אותי, העיפרון והפחם, מחסום הדף הלבן. הפחד שלי והריגוש שלי. המחשבה של איך אני הופכת את העין הזאת לרואה, את השפתיים האלה לרכות, את הזיפים לדוקרים. מתרחקת ומתקרבת כחלק מהריקוד המתמשך הזה בדרך לשלמות שלא תגיע. לשלמות דרך העיניים שלי. הגוף יציב בעוד הזמן נוזלי זורם מסביבי. חוויה חוץ גופית.

אני שם. לבד. אבל אף פעם לא בודדה.

POV

היא לא כל כך מבינה אותי כשאני אומרת לה שיש בים משהו שמרגיע אותי. השתיקה הזאת. היא לא מבינה למה אני יכולה להיות שם שעות. אנחנו מסתכלות על אותו דבר ורואות שונה. היא מסתכלת עליו בצורה מינית ואני מסתכלת על הידיים המרובעות והמותניים הצרות והקונטרסט ההרמוני בינן לבין הכתפיים הרחבות. שיערות הזהב השרופות. הידיים שלי מעקצצות. רוצות עיפרון. היא חושבת שהוא חתיך ואני חושבת שהוא יפה. שהטבע ברא משהו יפה שצריך להעריך, כמו הים הבלטי שקו האופק בקושי מפריד בין המים לשמיים. העובדה שכל יום השקיעה והזריחה שונות מאתמול וממחר. האף שטיפה מעוקל אבל עושה את ההבדל. דוד של מיכלאנג'לו. הצעקה המצמררת של מונק. שיר של יהודה עמיחי. הכלב שקורא לבעליו ורץ אחריו למים. השיחות הקטנות והחושפניות שפתאום קורות. הצחוק והחיוך. היופי ברגע הזה שלא יחזור.

עצוב

אתה כאן איתי יותר בחלומות מאשר במציאות. הריח שלך עוד באף שלי. הרגליים שלי זוכרות איך להקיף אותך. השפתיים שלי

–

התודעה שלי יודעת משהו שאני לא. או שאני לא רוצה לדעת.

–

פתאום זה הסוף. החלטת בשבילי, אחרי שאני החלטתי בשביל שנינו. גם לך מגיע.

–

אתה כואב לי.

שישי-בית קפה

זה היום הכי כיף בשבוע. זה היום שלי שבו אף אחד לא נוגע. הוא היה ציפייה של אחרי שבועיים בצבא, ציפייה כזאת שיכלתי להרגיש את הטעם של האמריקנו על הלשון כבר ביום שלישי. הוא היה געגוע כואב לבית. התגעגעתי אליו כשהייתי בחופי אורוגוואי, בשוק בהלסינקי ובפיורדים בנורווגיה, כי ל"שישי-של-אמריקנו-קר-חלב-בצד-עם-סודוקו" אין תחליף. פשוט אין.

–

לקום בבוקר מאוחר אבל לא יותר מדי. לתפוס אוטובוס. הרגשה של מיני זכיה בלוטו כשמגלה שנשארו עיתונים בתחנה, כאלה שהשאיר מחלק העיתונים כשלקח אוטובוס הביתה. מגיעה לבית קפה על השדרה. אמריקנו קר חלב בצד במחיר מופקע אבל מרשה לעצמי כי זה השישי שלי בכל מצב. ההתרגשות מבעבעת כשמצאתי מקום טוב. פותחת את העיתון ויש את הריח הזה ששום ווינט לא יחליף. רד הוט צ'ילי פפרז באוזן אחת, שברי שיחות של אנשים מסביב בשניה. אופניים. קפה שנשרף. עשן סיגריה. מתחילה עם הסודוקו הקשה ונזכרת בך, בימי שישי שלנו בצבא. ראית אותי פותרת סודוקו מעיתון שאמא הביאה לי מהיציאה הקודמת. ביקשת שאלמד אותך. קצת התביישת אבל ידעת שאני יודעת את הסופשים שלך. מוצפים בעבודה. לא היה זמן לסודוקו, רק בסגירה. היה לי עצוב שאתה מחכה לצבא כדי לנוח. שרק אני יודעת. הפכנו לנוהל. 10 בבוקר במשרד. אני מביאה את העיתון. אתה מביא את הקפה והכריות ואני מספקת את החלב. לפעמים היית מתקמבן ומשיג שוקו ודנונה אפרסק מנגד המטבח. הראתי לך את הקוביות והטורים והשורות. הרסת כמה בדרך, טעויות שנכתבות בעט ורואים אותן רק בסוף אחרי ששברנו את הראש. אבל זה היה שלנו. מאז התרחקנו, והתקרבנו, והתרחקנו שוב. היה לי קשה. התייאשת. עזבתי. דיברנו. הפסקנו. פתחת עסק. טסתי לחו"ל. סגרת את העסק. חזרתי. כבר לא היינו.

מעניין אם היום אתה מתחיל בסודוקו הקשה. אם אתה נזכר בי.