הבלתי נגישים

היא אמרה לי שאני נמשכת לבלתי נגישים ופתאום כל החלקים נפלו למקומם. מצד אחד היא שמה את האצבע על בעיה, מה שאומר שיש פתרון. מצד שני פחדתי. פחדתי שכל החיים הבחירות שלי היו שגויות, והן שהביאו אותי למקום בו אני נמצאת. ואז חשבתי עליו. על העיניים הירוקות שחשבתי ששייכות רק לחתולים עד שפגשתי בו. רק שעכשיו הטייטל של "בלתי נגיש" הופיע מעליו בצבעי נאון זוהרים. אבל תמיד ידעתי להוריד את הרגל מהגז וללחוץ על ברקס שניה לפני שאני נכנסת לנקודה הזאת שאחריה אפגוש את הקיר. שמרתי על עצמי מבלי לדעת את הבעיה, רק בידיעה שיש בור לפני שאני לא אצליח לצאת ממנו אם רק אתן לעצמי להתמסר. ולרגע זה מרגיש כל מה שאני צריכה. וזה קל לא להילחם פתאום בחיים. ופשוט לתת למישהו אחר לגרום לי להרגיש פחות לבד בעולם מבלי לחשוב על אחר כך. שהוא יהרוס אותי לאט ויהפוך אותי למה שאני לא רוצה, אלא למה שהוא רוצה שאהיה. וזה קל פתאום לא לרדוף אחרי הישגים ועצמאות והוכחות. פשוט לתת למישהו להוריד אותי מהמסלול ולא לחשוב על הכל כל הזמן. ולשקוע בו. בעיניים האלה והשיער שמשנה צבעים, והחיוך שאף פעם לא לגמרי מלא, משאיר לי את האתגר לגרום לו להיות כזה. אבל אז אני נזכרת בי.