06:23

שומע עמית? זה אף פעם לא קרה לי.
איך אתה מסביר את זה שאני שומעת אותך מבלי לדעת איך אתה נשמע באמת? שאני מרגישה אותך מבלי לדעת את המגע שלך? שאתה כאן אבל אני לא רואה אותך. בראש שלי מופיעה אותה תמונה, אותן עיניים שננעצו בי, אבל לא באמת. איך אתה מסביר את זה שקראתי לך לבוא מתוך גוונים של אפור והופעת? למה הקשבת לי?
באותו רגע, כמו שאמרתי לאמא, שבית אותי. מסביב אני רואה שעוד נופלים בקסם הזה שלך, שנשאר כאן גם כשהלכת. גורם לנו, אנשים שלא הכירו אותך, ללכת אחריך. ולתהות. אני תוהה הרבה עמית. אני תוהה לעצמי על איך גוון הקול שלך היה נשמע אחרי השאיפה הראשונה מסיגריה, ואם יכלתי, אחרי האפור, לצייר את העיניים שלך בכל הגוונים של כחול אחרי מבט אחד לתוכן. אחד אמיתי. אני תוהה לעצמי אם היינו מתחברים. אתה עם מאיר, השקיעות והזריחות, המבט החולמני והשאיפות ליותר. תמיד יותר. ואני עם עמיחי ו-וואן גוך, הסחלבים והצלקות השקופות. והים. הים של שנינו. אני תוהה איך זה יכול להיות שאתה קטן ממני עכשיו, כשאז היית הגדול מביננו, גדול בהרבה – הבן של אסנת, זה שנלחם במלחמה כשאני עוד לא סיימתי תיכון. איך אתה מסביר את זה, עמית, שלפני שנתיים הגענו לאותו גיל? איך אתה מסביר עולם בו אנשים מבוגרים הופכים לצעירים?
עמית, אתה כאן איתי. אני שומעת אותך. אני רואה אותך בפרפרים, בשירים, באמא, בציורים. נתת לי מתנה. השארת בי חלק ממך. באותו רגע, כשהרמתי את המבט מהנייר והסתכלת אליי, הבנתי שמשהו פה אחר. שאתה פה כדי להישאר. ומאז, עמית, אתה מושך אותי אליך כמו במגנט. בכוח בלתי נראה. משיכה שאין לה תיאור במילים. היא הגיעה דרך ציור, בדיוק במקום שמילים נגמרות.

נותר רק להרגיש.