שישי-בית קפה

זה היום הכי כיף בשבוע. זה היום שלי שבו אף אחד לא נוגע. הוא היה ציפייה של אחרי שבועיים בצבא, ציפייה כזאת שיכלתי להרגיש את הטעם של האמריקנו על הלשון כבר ביום שלישי. הוא היה געגוע כואב לבית. התגעגעתי אליו כשהייתי בחופי אורוגוואי, בשוק בהלסינקי ובפיורדים בנורווגיה, כי ל"שישי-של-אמריקנו-קר-חלב-בצד-עם-סודוקו" אין תחליף. פשוט אין.

–

לקום בבוקר מאוחר אבל לא יותר מדי. לתפוס אוטובוס. הרגשה של מיני זכיה בלוטו כשמגלה שנשארו עיתונים בתחנה, כאלה שהשאיר מחלק העיתונים כשלקח אוטובוס הביתה. מגיעה לבית קפה על השדרה. אמריקנו קר חלב בצד במחיר מופקע אבל מרשה לעצמי כי זה השישי שלי בכל מצב. ההתרגשות מבעבעת כשמצאתי מקום טוב. פותחת את העיתון ויש את הריח הזה ששום ווינט לא יחליף. רד הוט צ'ילי פפרז באוזן אחת, שברי שיחות של אנשים מסביב בשניה. אופניים. קפה שנשרף. עשן סיגריה. מתחילה עם הסודוקו הקשה ונזכרת בך, בימי שישי שלנו בצבא. ראית אותי פותרת סודוקו מעיתון שאמא הביאה לי מהיציאה הקודמת. ביקשת שאלמד אותך. קצת התביישת אבל ידעת שאני יודעת את הסופשים שלך. מוצפים בעבודה. לא היה זמן לסודוקו, רק בסגירה. היה לי עצוב שאתה מחכה לצבא כדי לנוח. שרק אני יודעת. הפכנו לנוהל. 10 בבוקר במשרד. אני מביאה את העיתון. אתה מביא את הקפה והכריות ואני מספקת את החלב. לפעמים היית מתקמבן ומשיג שוקו ודנונה אפרסק מנגד המטבח. הראתי לך את הקוביות והטורים והשורות. הרסת כמה בדרך, טעויות שנכתבות בעט ורואים אותן רק בסוף אחרי ששברנו את הראש. אבל זה היה שלנו. מאז התרחקנו, והתקרבנו, והתרחקנו שוב. היה לי קשה. התייאשת. עזבתי. דיברנו. הפסקנו. פתחת עסק. טסתי לחו"ל. סגרת את העסק. חזרתי. כבר לא היינו.

מעניין אם היום אתה מתחיל בסודוקו הקשה. אם אתה נזכר בי.