תרגול

מרגיש לי שכשמתבגרים הכל נהיה יותר מורכב. כל החלטה נראית גורלית ומורכבת. כל צעד מרגיש שישפיע לאורך שנים. הראש עובד שעות נוספות כשהלב יצא לשבתון. לפני כמה שנים זה היה הפוך, וכמה אני מתגעגעת להרגשה של כאן ועכשיו, שאני חיה את הרגע הזה עד תום. אבל עצם המחשבה הזאת, הגעגוע לעבר שלא מרפה, לעצמי שלפני שהחיים האמיתיים דפקו לה בדלת, מצביע על כך שאני כבר לא חיה אותו. פתאום הדברים הקטנים נדחקו לצדדים, כשבמרכז החדר עומד בלוק של חששות ומחשבות טורדניות. על עתיד שלא ברור, על מי אני ומה אני ומה יהיה איתי, ומה יקרה אם אטעה, מה אם אני עושה את הכל לא נכון. מה אם אני בכלל לא רוצה את מה שאני חושבת שאני רוצה. ואז הביקורת העצמית לא מרפה – את חלשה, את לא תצליחי, את לא משלהם, את מקשה, את מכבידה, את לא מספיקה. אז אני מקטלגת את המחשבות, טועמת את הקפה של בוקר ומתרכזת בו. בכוס שאני אוהבת, עם הידית המרובעת. בלגימות, בטעם הרגיל של בוקר ושגרה וזיכרון של ריח עשן סיגריה שרק נדלקה. אני מנסה להרגיש מתחתי את האדמה כשאני מתחילה לרחף בתוך עצמי. להריח ריח של סבון ובושם שגורם לי לדמיין שאני שוב בנורווגיה. איתו. לשמוע את הציפורים שבחוץ וחלון שנדפק במשקוף מהרוח. לגעת בכוס שביד שלי, להחזיק אותה חזק. לראות שהשמיים כחולים והעצים ירוקים כמו תמיד, רק העיניים שלי קצת השתנו וזה בסדר. זה בסדר. זה בסדר.